<h1>סידור חסידי אשכנז</h1>
<h2>דף יב:</h2>
יקום פורקן כבר אמרנו למעלה סדר תפילות בבבל התקינו, ותיקנו לאומרו בלשון ארמית, כדי שיבינו הכל שמתפללים על חיי בעלי תורה, ויתנו לב לעסוק בתורה. ומזוני רויחי שלא נתפרנס בצימצום אלא בהרווחה. ובריות גופא לפי שלא אמרנו בשבת י"ח ברכות, שיש בהן ברכת רופא, שאסור לתבוע צרכיו בשבת [ירושלמי שבת פט"ו ה"ג], חזר וכוללן כאן עם שאר בקשות, שיהיו בריאים וחזקים שיוכלו לעסוק בתורה, ומצינו שהתורה היא רפואה ללומדיה, דכתיב [משלי ד'] כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא. זרעא דלא יפסוק מפתגמי אורייתא דכתיב לא ימושו מפיך מפי זרעך ומפי זרע זרעך, כדאמ' [ב"מ פ"ה ע"א] כל מי שהוא עצמו תלמיד חכם ובנו ובן בנו תלמידי חכמים שוב אין תורה פוסקת מזרעו, אפילו על אכסניא שלו חוזרת, דכת' לא ימושו מפיך וגו'. למרנן ורבנן למורינו ורבותינו. יפיש חייכון ירבה ימיהם של בעלי תורה. יקום פורקן קבעו בו תפילה על שאר העם כמו שמפורש לכל קהלא קדישא הדין רברביא עם זעיריא.
<h2>דף כ:</h2>
במה מדליקין. בשבת, שתהא אורו מושך, ולא יהיה צריך תיקון, שלא ישכח ויתקין. לא בלכש סוכא דארזא, כמו צמר שסביב האילן, ואם יעשה ממנו פתילה יכבה ישכח ויתקין. וכן חוסן הוא פשתן דדייק ולא נפיץ, ופסול לפתילה כטעם שפרשתי. וכן כלך הוא משי, ואין דולק יפה. [פתילת האידן שקיפלה אמצעי' של ערבה כמין צמר]. פתילת המדבר. פירשו חכמי', ואיני יודע מה הוא. ולא בירוקה שעל פני המים. ספינה העומדת ימים רבים גדל סביבה ירוק והוא כמין צמר, וקורין אותו מושא. ועד כאן פסולי פתילות, שכל אילו שאמרנו אין עושין פתילו' מהן, שלא תמשוך אורן, מיכאן ואילך פסולי שמנים [וטעם פסולי שמנים] לפי שאינן נמשכין אחר הפתילה ואתי להטות הנר. קיק, עוף אחד ששמו כך, ועושין משומנו שמן. ולא בשמן שריפה, שמן תרומה שנטמאת ועומד לשריפה, כדכת' [במדבר י"ח] ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותיי, בשתי תרומות הכת' מדבר טהורה וטמאה, ואמ' רחמנ' לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך [כ"ה ע"א]. ומתני', ביום טוב שחל ליהיות בערב שבת עסיקינן [לפיכך] אין מדליקין, לפי שאין שורפין קדשין ביום טוב. וסיפא דקתני אין מדליקין בשמן שריפה, ביו' טו'. ולא באליה, שומן האליה. ולא בחלב, סתם חלב בין מבושל בין שאינו מבושל, והכי נמי אמרו חכמי' בתראי, והיינו תנא קמא, ומשני דחד מנייהו סבירא ליה דעל ידי תערובת שמן כל שהוא מותר להדליק בחלב, ומה שאומ' המשנה דאין מדליקין בשעוה, שניתנה בחלב בתוך הנר, אבל כמו שאנו עושין שרי. ומה שאנו נוהגי' להדליק בחלב, היינו משום שיש לנו נר אחרת של שעוה, והוי הכירא גדולה לשבת, דלא אתי להטות את הנר של חלב, אבל בלא נר של שעוה אסור.
<h2>דף כא:</h2>
מצות נר חנוכה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק. ת"ר מצות נר חנוכה איש לביתו, והמהדרין לכל אחד ואחד, והמהדרין מן המהדרין בית שמאי אומ' ביום ראשון מדליק שמונה מכאן ואילך פוחת [והולך], טעמייהו דבית שמאי מפרי החג, בית הילל אומר ביום הראשון מדליק אחד מכאן ואילך מוסיף אחד, טעמא דבית הלל דמעלין בקודש ולא מורידין. ונר חנוכה מצוה להניחה בפתח ביתו מבחוץ, בטפח הסמוך לפתח משמאל, [כ"ב ע"א] והלכה משמאל כדי שתהא מזוזה מימין ונר חנוכה משמאל. כבתה אין זקוק לה, ואסור להשתמש לאורה. ומדליקין מנר לנר.
וששאלתם בנר חנוכה שלא הדליק בלילה, כך דעתי נוטה, כיון שלא הדליק שוב אינו מדליקה ודחוי הוא, כדתניא מצותה משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק, ואמר דאי לא אדליק מדליק, דמשמע מכאן ואילך לא עשה מצוה מן המובחר. ובין כך צריך להדליק בלילה ולא למחר ביום משום פרסומי ניסא, ובלילה דאיכא חושך הוה אור הנר פרסומי ניסא, אבל ביום דאיכא נהורא לא הוי פרסומי ניסא, וכל שכן בשאר לילות לא מדליק דעבר יומו ודחוי הוא. יצחק ב"ר יהודה.
<h2>דף כב.</h2>
[אמר רב יהודה אסור להרצות מעות כנגד נר חנוכה וכן כל מלאכה] משום בזוי מצוה. וכן להסתפק מנויי סוכה כל שבעה, וכן לברך על הנר עד שיאותו לאורו, שלא יהו מצות (עליו) בזויות עליו. ואבא דכולהו דם במה ששפך וכסה שלא יכסנו ברגל. ר' שמעון בן יוחי אומר אמ' הק' הוו מכבדין את המצוות שהם שלוחיי ושלוחו של אדם כמותו. [אם כבדת אותן כ]אילו כבדת [אותי ואם בזית] אותן כאילו בזית אותי [תנחומא ויגש ו'].
ומפני מה אנו מוסיפין נר שאין מן המנין להדליק את הנרות בחנוכה לאפוקי נפשין מפלוגתא, דרב אמר אין מדליקין מנר לנר.
<h2>דף כג.</h2>
ואפי' נשים חייבות בנר חנוכה, דא"ר יהושע בן לוי נשים חייבות בנר חנוכה שאף הן היו באותו הנס. הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום. אשה ודאי [מדליקה].
אמר רב ששת אכסנאי דלא נסיב חייב בנר חנוכה, אמר ר' זירא כי הואי טליא משתתפנא בפריטא בהדי אושפיזאי, בתר דנסיבי אמינא השתא ודאי לא צריכנא, קא מדליקי עלי בגו ביתא. אמר רב הונא חצר שיש לה שתי פתחים, משתי רוחות צריכה שתי נרות, מרוח אחת לא. [ע"ב] והיכא דבעי לאדלוקי נר חנוכה ונר שבת, מדליק ברישא נר חנוכה והדר מדליק נר שבת ואי מדליק נר שבת ברישא איתסר לאדלוקי נר חנוכה משום דקבליה שבת עילוויה. אמר רב הונא הזהיר בנר הוויין לו בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה זוכה לדירה, הזהיר בקידוש זוכה שממלאין לו גרונו יין.
הרואה נר חנוכה מברך שתים, ומצאתי בשם רבינו יצחק ב"ר יהודה שאמר משום רבינו ר' יעקב לא הוזקק ברכה זו אלא למי שלא הדליק בביתו עדיין, או ליושב בספינה.
והמדליק נר חנוכה חייב לברך, והרואה נמי חייב לברך, דאמר רב חייא בר אשי המדליק נר חנוכה צריך לברך, ור' ירמיה דידיה [אמר] הרואה נר חנוכה חייב לברך, מאי מברך אמר רב יהודה המדליק ביום ראשון מברך שלש, אשר ק'ב'וצ' להדליק נר של חנוכה, ושעשה ניסים לאבותינו, ושחיינו. והרואה מברך שנים, מכאן ואילך המדליק מברך שתים והרואה מברך אחת. והיכן ציונו רב אויא אמר מלא תסור, רב נחמן ב"ר יצחק אמר שאל אביך ויגדך.
<h2>דף כד.</h2>
על הנסים כמניין יוחנן תמצא תיבות בברכה זו עם כשם שעשית. ופי' הר"ר אלעזר בהר"ר יב"ק שיוחנן כהן גדול יסד ברכה זו. וי"א כמניין כהנים תיבות יש בברכה זו, ופי' חשמונאי ובניו יסדוהו. כשעמדה מלכות יון על עמך ישראל גרסינ' ולא גר' עליהם. להשכיחם מתורתך שלא לעסוק בתורה ומתוך שלא היו עסוקים ישכחוה. רבת את ריבם על שם המקרא דכתיב [תהלים כ"ב] כי ה' יריב ריבם. מסרת גיבורים ביד חלשים אנטיוכס הרשע וסיעתו שהיו גיבורים ביד חשמונאי ובניו שהם שנים עשר איש. וטמאים ביד טהורים לכך קורא היוונים טמאים, כמו שמצינו באגדה שאמרו היוונים לפני חשמונים על מה אתם בוטחים בהק' שיושיע אתכם [מידינו], אם תאמר שישלח גבריאל לשרוף אותנו כמו ששלח לשרוף חילו של סנחרב הרי [אנו] סכים אותנו בדם של שלמנדרא ובשכבת זרע של סוסים, ואין מלאך מטמא את עצמו ליגע בנו, ועל כן יסדו וטמאים ביד טהורים. ופנו את היכלך מגילולים ושקוצים ששמו בו יוונים. וטיהרו את מקדשך שהעלו בו חזירים כדאיתא באגדה. וקבעו שמונה ימי חנוכה אילו לפי שטימאו יוונים כל השמנים, ונשתייר פך אחד קטן בחותמו של כהן גדול ולא היה בו אלא שיעור ללילה אחת, ונעשה נס והדליקו ממנו שמונה לילות, עד ששלחו להביא שמנים ממקום אחר. להודות להלל לגמור הלל כל שמונה. וצריך להזכיר על הניסים בברכת המזון, דר' יצחק איקלע לבי ריש גלותא סבר לאדכורי בבונה ירושלים, א"ל רב ששת כתפלה, מה תפלה בהודאה אף כאן בהודאה.
על הנסים ועל המלחמות לא אתפריש מה מלחמות היו שם, ושמא מלחמות של ישראל עם עמלקיים דכתיב והרוג בשונאיהם חמשה ושבעים אלף, וכל אותם חמשה ושבעים אלף לא היו אלא עמלקיים כדאית' באגדה דמגילה. כשעמד המן הרשע גרסינן, ולא גרסינן עליהם. הפרת את עצתו שחשב לתלות את מרדכי, ונתלה הוא בעצמו עליו, ונתקיים חופר גומץ בו יפול [קהלת י']. ותלו אותו ואת בניו על העץ אשר הכין למרדכי, ונדרש באגדה שאותו העץ קוץ היה, כדאמ' יבא קוץ ויתלה על הקוץ, ושאר עצים תפוחים ואגוזים לא רצו לקבלו, כדמפורש במדרש אבא גוריון שכל אחד מן העצים הביאו ראייה לדבריהם, עד שבא קוץ וקבלו, והיינו ותלו אותו ואת בניו על העץ המוכן לו מששת ימי בראשית.
שחרית מתפללין שמונה עשרה ומזכירין על הניסים בהודאה, גמרו תפילת שחרית, קראו את ההלל וגומרין מיסוד נביאים דפרסומי ניסא, והם מאחד ועשרים יום שהיחיד גומר בהן את ההלל, ואומר אני מתוך שחנוכה חלוק בנרותיו גומרין כל שמונה. ופסח אין גומרין אלא בעיקר גאולה בשני ימים הראשונים, דא"ר יוחנן משום ר' שמעון בן יהוצדק שמונה עשרה ימים יחיד גומר בהם את ההלל, אילו הן שמונה ימי החג ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב ראשון של פסח, ויום טוב ראשון של עצרת ובגולה עשרים ואחד יום תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה. ושני ימים טובים של פסח ושני ימים טובים של עצרת. והכי אמר רבינו שלום גאון המתפלל ביחיד באילו עשרים ואחד יום חייב לברך לגמור את ההלל, ולקרות את כולו ולחתום אחריו. וכן מנהג בשתי ישיבות.
דין החזרת עננו. רגיל רבי לומר דכל היכא דאם לא אמר אין מחזירין אותו, כגון יעלה ויבוא בתפלה ברצה בראש חודש בלילה, וכגון עננו וכגון על הניסים דמוכח בתוספתא [ברכות פ"ג ה"י] דאין מחזירין אותו, לאו דוקא אם גמר בתפלתו, אלא אפי' נזכר בתוך תפלתו אינו חוזר כלל וכלל, ואפי' נמי לא התחיל ברכה שאחריה אלא ברכת עבודה ולא אמר יעלה ויבוא אף על פי עדיין [לא פתח] במודים, או סיים הודאה ולא פתח בשים שלום, ולא אמר על הניסים אינו חוזר לראש, דכיון דאין מחזירין אותו, לא שנא ברכה ולא שנא ברכות הרבה, לא שנא גמר תפילתו ולא שנא לא גמר תפילתו עדיין, דכיון דאין מחזירין אם כן סברא הוא שיהיה ברכה לבטלה, אם היה חוזר כלל. ולי היה נראה, שיש חילוק בין חזרת אותה ברכה עצמה שטעה בה, בין שלא פתח בשל אחריה בין פתח בשל אחריה. וראיה לדבר, דביעלה ויבוא של ראש חודש בברכת [המזון] מצינו שתיקנו חכמים ברכה חדשה בשלא פתח בהטוב [ו]המטיב, כדאיתא בברכות בפ' שלשה שאכלו [מ"ט ע"א], אע"ג דאם סיים הכל אין מחזירין אותו, ואפי' אם פתח בהטוב והמטיב אין מחזירין אותו, מדקאמר התם גבי שכח ולא אמר של שבתות וימים טובים, ואם פתח בהטוב והמטיב הוא חוזר לראש, אלמא משמע התם כאילו סיים הכל סיומי, והכא נמי יחזור לראש אותה ברכה אפי' אין מחזירין אותו, אפי' כשהוא פותח בשל אחריה, דהואיל וברכת הארץ תיקנו חכמים ברכה חדשה כיון שלא רצו לתקן ברכה חדשה באמצע התפלה, סברא הוא מיהא שיחזור לראש הברכה. ור' אומר דאין לומר דזו ראיה שיחזור לראש, למימר דאין מחזירין אותו הוי דוקא, דאין מחזירין כלל אפילו אותה ברכה ולכך אין מחזירין אותה ברכה בברכת המזון. ומה שתיקנו שם חכמים ברכה חדשה יש לומר דהואיל והטוב והמטיב לא דאורית', יש בקל לתקן אחר בונה ירושלים ברכה חדשה דאין זו הפסקה כל כך. ואעפ"כ אומר ר' ששמע מרבי יעקב מ"כ חזר אחר סיום מודים בדבר שאם לא אמר אין מחזירין אותו, ואינו יודע אם פתח בשים שלום, ואמנם לא היה נראה לר' לחזור לראש, אפי' נמי לא פתח בשים שלום כדפרי' לעיל. ועוד יש לדקדק דראיה שהבאתי לעיל מיעלה ויבוא בברכת המזון בראש חודש אינה כל כך ראיה לעל הניסים כמו ליעלה ויבוא, משום דאמ' התם בברכות בפרק [אין עומדין] (שלשה שאכלו) [ל"ד ע"א] גבי טעה בשלש אחרונות חוזר לעבודה, ומשמע דסיים ברכה שטעה בה חוזר לעבודה, אע"פ כמי שלא פתח בשל אחריה. וגם (אפרש) [רבי מפרש] כך, ואם כן סיים מודים בלא על הניסים סברא הוא שפיר, שאם באת להחזירו מטעם שטעה שיחזור לעבודה. ואין ללמוד מברכת המזון שעושה ברכה חדשה אחר בונה ירושלים שיחזור כאן שתי ברכות. הרב ר' אלחנן.
שחרית וערבית ומנחה יאמר בעבודה יעלה ויבוא, ובברכת המזון יאמר בהודאה, דתני ר' אושעיא ימים שיש בהם קרבן מוסף, כגון ראש חודש וחולו של מועד ערבית ושחרית ומנחה מתפללים שמונה עשרה ויאמר מעין המאורע בעבודה, ואם לא אמר מחזירין אותו, ואין בהן קדושה על הכוס ויש בהן הזכרה בברכת המזון. בתפלה חוזר, בברכת המזון אינו חוזר דלאו חובה אכילתו, אבל בשבת ויום טוב דעונג וחובת אכילתו חוזר.
<h2>דף כד:</h2>
אחר תפילת ציבור פותח החזן בקול רם ויכולו, והציבור עונים אחריו כולו בקול רם, מפני אורחים ששהו לבא ולצאת, ושדים מצויין בלילי שבתות תקנו [מעין שבע ברכות אחר תפילה כדי שיצאו עם הציבור]. ועוד מפני שיום טוב שחל להיות בשבת אין מתפללין אתה קדשת, כי אם אתה בחרתנו, על כן הוצרך לומר לש"ץ ויכולו בקול רם, שלא יהא חלוק בין שאר שבתות לשבת שחל בו יום טוב. [והכי אמר רב משה גאון יחיד שטעה בליל שבת ולא התפלל אתה קדשת כיון ששמע משליח ציבור מגן אבות בדברו שהיא ברכה אחת מעין שבע יצא]. בויכולו השמים עד לעשות ל"ה תיבות, כנגדו באלקינו ואלקי אבותינו עד מקדש השבת ל"ה תיבות, ועוד כנגדן באתה קדשת עד לעשות ל"ה תיבות. מר' שמואל ב"ר משה.
במה מדליקין תקנו לומר בבית הכנסת ולהאריך בתפילת ערבית מטעם של מעלה דשכיחין מזיקין בלילה זו, ואם איחר אדם לבא לבית הכנסת שיסיים תפלתו עם הציבור ויצא עמהם ולא ישאר לבדו. ועוד תקנו לאומרו שיהו פסולי פתילות ופסולי שמנים שגורין בפי כל, ויזהרו בהם.
בשמן שריפה ביום טו'. לפי שאין שורפין קדשים ביום טוב. וטעמא דכת' לא תותירו ממנו עד בוקר, שאין תלמוד לומ' עד בוקר, בא הכת' ליתן בוקר שיני לשרפתו. בעיטרן. הוא שקורין בלש' כנען דיגיטי.
שומשמין, מין קיטנית. צנונות, צנון. פקועות הם שורש עשב. זית בלבד, הוא יפה למאור דגמר ממנורה.
<h2>דף כה:</h2>
מפני כבוד השבת, שהדלקת הנר בשבת חובה היא, דאמ' ותזנח משלום נפשי [איכה ג'] זו הדלקת נר בשבת. ומצאתי אני הסופר בתשובת הגאוני', המדליק נר של שב' צריך לברך, מה טעם, כיון דחובא הוא דקאמרי' הדלקת נר בשבת חובה, ואסמכוה רבנ' אקרא וידעת כי שלום אהוליך, ומצאנו שבמקום שאי איפשר נידחות מצות אחירות מפניה, דאמ' רבא פשיט' לי נר ביתו ונר חנוכה נר ביתו עדיף משום שלום ביתו, [נר ביתו] וקידוש היום נר ביתו עדיף [כ"ג ע"ב], דחייב לברך להדליק נר של שבת, וא"ת היכן ציונו מדרב אויא ורב נחמן בר יצחק דאמר רב אויא וכו' ואסיקנא מלא תסור וגו', כך מצאתי. וכיון דעיטרן ריחו רע, חיישינן שמא יניח הנר ויצא ובטל מכבוד שבת.
<h2>דף כז:</h2>
כל היוצא מן העץ אין מדליקין בו, לעשות ממנו(רה) פתילה, אלא פשתן, והוא איקרי עץ, דכת' ותטמנם בפשתי העץ. אינו מטמא טומאת אוהלים. דגמר ממשכן אוהל אהל, דכת' ויפרוש (את) [על] האהל וגו', וכת' אדם ימות באהל וגו', ובמשכן כת' שש משזר ומה אהל דמשכן שש דהוא פשתן, אף אהל דמת [נמי] פשתן.
<h2>דף כח:</h2>
פתילת הבגד שקיפלה. בתרתי פליגי, לעיניין טומאה ולעינין שבת, ו[ב]בגד שהוא שלש על שלוש אצבעות מצומצמות עסיקינן, וכיון דקיפלה סבר ר' עקיבא דבטלה (מותרת) [מתורת] בגד ואין בה טומאה. ולעיניין שבת נמי פליגי, כגון יום טוב שחל להיות [בערב] (ב)שבת [ולא] היבהבה מערב יום טוב לבטלה מתורת בגד אלא אכתי בגד הוא, וכולי עלמא סברי מסיקין בכלים ביום טוב, דאינן מוקצין, ואין מסיקין בשיברי כלים, דמוקצין הם, [אבל כלים עצמן אינן מוקצים], (והמצריך) והמדליק צריך שידליק רוב היוצא מן הפתילה. הילכך ר' אליעזר סבר קיפול אינו מועיל, ואכתי בגד הוא, וכי מדליק ביה פורתא הוה ליה שבר כלי, (ואפי') ואסור להדליק בשבר כלי. ור' עקיבא סבר קיפול מועיל, ובטליה מתורת בגד, וכי קא מדליק [בעץ בעלמא קמדליק] ושרי.
<h2>דף כט:</h2>
לא יקוב אדם שפופרת. וכיון דלא מאיסה, מסתפק מן השמן שבשפופרת, ותניא [ביצה כ"ב ע"א] הנוטל מן השמן שבנר חייב משום מכבה. ולא זו דלא מאיסה, אלא אפי' של חרס דמאיסה אסור, ולא שפופרת של ביצה ושל חרס דעל פי הנר ממש דאסרי, וכ"ש (קרעה) [קערה] ולא נגעה בנר, אלא בצד הנר דוודאי אסרי. אם חיברה היוצר. ולא ממש היוצר. אלא כעין היוצר דחיברה בסיד, דכיוון דחיברה הוי ככלי אחד, ולא מסתפק מיניה. מפני גוים. שלא יראו אותו ויזיקוהו. או אם ליסטין באו עליו. רוח רעה, שיד וכדומה שמתפחד ואינו יכול לישן מפני האור של הנר. החולה שישן, חולה שיש בו סכנה ובדין הוא דליתני מותר, דלכתחילה מותר, דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, אלא משום סיפא דקתני חייב תנא רישא פטור. כחס על הנר וכו' חייב, דאע"ג דאינו צריך לכיבוי אלא לנר ולשמן ולפתילה חייב, דר' יהודה הוא (דאמר בכולן, דסבר כר') [דמחייב, דר'] שמעון (ד)אמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה, והכא אינו צריך לכיבוי אלא לשמן ולנר, ומאי שנא פתילה דמחייב, הכא בפתילה שהיא צריכה להבהב עסיקינן משום דמתקן מנא, כלומר, הפתילה שבכיבוי זו היא מהובהבת ונוח להדליקה מעתה.
<h2>דף לא:</h2>
על שלוש עבירות, כדדרש ההוא גלילאה רביעית דם נתתי בכם על עיסקי דם הזהרתי אתכם, והוא דם נידה. ראשית קראתי אתכם, ראשית תבואתו [ירמיה ב'], על עסקי ראשית הזהרתי אתכם, היא החלה, דכת' ראשית עריסותיכ'. נשמה נתתי בכם שקרויה נר, נר אלה'ים נשמת אדם [משלי כ'], על עיסקי נר הזהרתי אתכם, נר של שבת, אם מקיימין אותם מוטב ואם לאו הריני נוטל נשמתכם. [ל"ב ע"א] ומאי שנא בשעת לידה אמ' רבא נפל תורא חדדו לסכינא. בנפילת השור שהוא מסוכן, ממהרים לשוחטו, ומחדדין הסכין קודם שימות, הכא נמי בעת סכנתא המזכירין עונותיה.
<h2>דף לד.</h2>
צריך אדם לומר [בתוך] ביתו בנחת, להזכירם שיעשו, כדכתיב [איוב ה'] ופקדת נוך ולא תחטא. כלומר, (ביקור) [פקוד] נוך שיעשרו ושיערבו ושידליקו, שלא יבואו לידי חטא לעשותם משחשיכה. ספק חשיכה וכו' אין מעשרין הוודאי, [מפני ש]אין מעשרין בשבת. אין מטבילין וכו', דקא מתקין כלי בשבת, ואין מדליקין דאב מלאכה הוא. את הדמאי, דרוב עמי הארץ מעשר' הן. ומערבין, עירובי חצירות, וערבתם דרישא ערובי תחומין שצריך לקנות שם שביתה עם חשיכה. וטומנין את החמין, ואין כאן אלא גזירה דרבנן שמא תמצא קדירתו צוננת ויחממנה באור הלכך טומנין ספק חשיכה. סליק עירובא דשבת.
<h2>דף נה.</h2>
בפר' במ' בהמה יוצאה, והתוית תיו שמואל אמ' תמה זכות אבות ור' יוחנן אמ' תחון זכות אבות, ומשמע מפי' רש"י דשמואל ארשעים קאי, ור' יוחנן אצדיקים, ולא פליגי, ותמיהני, דהא התם בסמוך מפרש ר' יוחנן דמימי חזקיה תמה זכות אבות, דכתיב [ישעיה ט'] למרבה המשרה וג' עד קנאת ה' צבאות תעשה זאת. אלא בזכות אבות משמע דאין חילוק בין צדיקים [בין] לרשעים, אלא כולהו אמוראים אצדיקים קאמ', ושמואל הכי קאמ' יחזקאל הנביא לצדיקים שבימיו, תמה זכות אבות אפילו לצדיקים אחרים, ואעפי"כ כדיי אתם שתיושעו בזכות עצמיכם. ור' יוחנן אמר תחון זכות אבות, אעפ"י שאחרי' אפי' לצדיקים תמה. והכי נמי מוכח מדדריש ריש לקיש ור' שמואל ב"ר נחמני מיירי התם בצדיקים, אבל כולי עלמא דתמה זכות אבות, ואם כן היכי מצלינ' האידנא בזכות אבות. ונ"ל דסמכו אהא דאשכחן בויקרא רבא בסוף פרש' [ל"ו ו'] טובא אמוראי דאמרי התם תמה זכות אבות עד ר' אחא אמ' לעולם זכות אבות ואמהות קיימת, שנ' [דברים ד'] כי א-ל רחום ה' אלקיך לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם. אפרים יליכ"ה.
<h2>דף קיג:</h2>
[א"ר יוחנן מדוחק התירו שאילת שלום בשבת, א"ר חייא בר אבא א"ר שמעון בן יוחאי כד הוה חזי לאימיה דתשתעי שגין א"ל שבתא היא ושתקתא. תני אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת. ומשום הכי מצלינן שבע ברכות ולא שמונה עשרה. ר' יעקב שאל לר' חייא בר אבא מהו מימר רועינו זונינו פרנסינו, א"ל טופס ברכה כך היא ומותר].
<h2>דף קטז:</h2>
בתשובת הגאונים נמצא אמר רב שלום גאון ריש מתיבתא במנחה בשבת מותר להתעסק בתלמוד. ולא עוד אלא שמנהג רבותינו בבבל שאחר תפילת מנחה שונין אבות וקניינין תורה, ועוד שרגילין ישראל שתפילת מנחה בשבת מקדימין אותה, ותפילת ערבית מאחרין אותה הרבה, כדאומ' [ברכות נ"ב ע"א] שאני עלויי יומא מאפוקי יומא, עלויי יומא מקדימין כדי שנהיה זריזים למצות, אפוקי יומא מאחרינן דלא נהוי עלך כמשאוי, בין תפילה לתפילה ישב בדד וידום מכל [מקום] להתעסק בתורה טפי עדיף. ומה שאין עוסקין בתורה לא מפני שאסור, אלא לכבוד משה שנפטר באותה שעה, שהרי [מו"ק כ"ב ע"ב] נשיא שמת כל בתי מדרשות בטילין.
<h2>דף קיח:</h2>
ישמחו במלכותך שומרי שבת וקוראי עונג כדכת' וקראת לשבת עונג במאכל ובמשתה [ו]דגים גדולים ותענוגים.
למוצאי שבת בתפילת ערבית מאריכין עד צאת הכוכבים, ומתחיל שליח ציבור והוא רחום וגו', ואף הציבור מאריכין ברוך ה' המבורך, לפי שפושעי ישראל שנחו כל השבת כשמסיימין הציבור לעולם ועד חוזרין לייסוריהן, לפיכך צריך למשוך כן ומנהג.
<h2>דף קיט:</h2>
ויכולו השמים אע"פ שכבר אמרוהו, אומרים אותו כל העם ביחד, משום ברוב עם הדרת מלך, וזו האמירה שבחו של הקב"ה הוא כדאמרי' כל האומר ויכולו בערב שבת כאילו נעשה שותף להק' במעשה בראשית. הילכך מצוה לאומרה בקול רם ובנעימה. ויכולו כתרגומו ואישתכללוי. וכל צבאם חמה ולבנה וכוכבים ושאר מזלות חנכ"ל שצ"ם. ויכל אלקים כדפי' לעיל לשון חימוד. (בין) ביום השביעי בין השמשות, כדאמר' [אבות פ"ה מ"ו] עשרה דברים נבראו בין השמשות [בערב שבת], וזהו ויכל אלקים ביום השביעי. ע"א לשון הר"ר שמואל ויכל אלקים ביום השביעי, בתרגומ' של ירושלמי וחמיד ה' ית יומא שביעא דעבידתיה דעבד בשית יומא, כלומר, כשבא יום השביעי והיה פנוי מכל מלאכה נסתכל במלאכתו, וחמד אותה, שהרי הכל יפה עשה, והיינו וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד, שחמד במלאכתו, וסמיך ליה ויכולו השמים ויכל אלקים, והמבין יבין. תוספת.
ויהי נועם לכך אומ' במוצאי שבת בבית הכנסת בהכנס ימי השבוע, לפי שמשה רבינו אמרו על הקמת המשכן שהיה ביום ראשון, לכך אנו אומ' אותה בליל ראשון, וכשאין אמ' ויהי נועם אי' אומ' סדר קדושה, ונמצאת ואתה קדוש תלוייה בויהי נועם, שלפי שאומר ויהי נועם שנ' בהקמת המשכן, אומר ואתה קדוש יושב תהילות ישראל, שיושב ומשרה שכינתו ביניהם כמו במשכן, ושומע תפילתם ותהילתם של ישראל. וכיון שמתחילין בואתה קדוש גומר והולך כל סדר קדושה. ומה שאנו אמ' סדר קדושה במוצאי שבת בערבית, לפי שפושעי ישראל חוזרין לגיהנם באותה שעה, דכ' בה צלמות ולא סדרים, ואף אם נתחייב אדם לדינה של גיהנם, אם נזהר בחייו בסדר קדושה מצננין לו גיהנם. לכך אנו אמ' סדר קדושה במוצאי שבת להציל נפשותינו מדינה של גיהנם, ואף היות כפרה לפושעי ישראל שנידונים בגיהנם שלכל הפחות מועיל להם שינוחו עד שאומרים אותו.
ויתן לך האלקים תיקנו לאומרו במוצאי שבת מפני שבשבת מאחרים לצאת שלא ישאר אדם יחידי בבית הכנסת, אלא יתפלל בעוד שהציבור יתפלל אותו, ויצא עמהם, ומאותו טעם נמי תקנו נמי לומר ויהי נועם וסדר קדושה. ותיקנו בויתן לך פסוקים של תורה ופסוקים של נביאים, ופסוקים של כתובים כדי שיצא אדם מידי חובתו שעסק בתחלת השבוע בתורה ובנביאים ובכתובים לזכות בני אדם, תיקנוהו שיתעסקו בתורה, ויש מקומות שמוסיפים בו פסוקים וסדרי ברייתות, וכל זה אינו אלא להוציא את הציבור מידי עסק בתורה לזכותם. וסיימוהו בפסוקי שלום שנ' ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום. שגדול השלום וחביב לפני הק', שאם ח"ו שיהו כל ישראל עובדי ע"ז והיה שלום ביניהם היו ניצולין, שנ' [הושע ד'] חבור עצבים אפרים הנח לו, וכיון שיש ביניהם מחלוקת אי' תקנה לשונאי ישראל, שנ' [שם] חלק להם עתה יאשמו. שיר המעלות אשרי כל ירא השם לפי שיש מוסר לבני אדם. יגיע כפיך כי תאכל ולא מן גנבה וגזל, לפי שהוא תחילת ימי השבוע שעוסקים בני אדם במשא ובמתן צריך להזהירם ללכת באמונה עם חביריהם, ויהנו מיגיעם ולא מן גניבה וגזל, והיינו יגיע כפיך כי תאכל. ואם אתה עושה כך אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא. ועוד, משום שיש בו מוסר אחרים, אשתך כגפן פורייה לפי שצריך אדם ללכת [בפרקמטיא שלו למקום אחר ועוסק בצרכיו צריך להזהר שלא יתקוטט עם חבירו. ועוד לפי שהיא תחלת השבוע וצריך אדם בפרקמטיא שלו צריך להזהר ממריבה ומקטטה, והיינו שלום על ישראל שלא יתקוטט עם חבירו. ועוד, לפי שהיא תחלת השבוע וצריך אדם לעסוק ולטרוח ברווחים צריך שיעשה באמונה וביראת שמים, והיינו גבר יראי ה' שמתעסקים באמונה וביראת שמים שלא יאנה את חבירו, והוא מוזהר עליה כבר מסיני, כדכתיב לא תונו איש את עמיתו, ושייך בה יראת שמים שהדבר הזה אינו אסור אלא להק'.
ארבע כריעות שכורעי' בקדיש, כנגד ארבע שמות שבפסוק זה [מלאכי א'] ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי וגו'. וכך שלח רב נחשוון ריש מתיבת' כיון שאמר יתגדל כורע, שמיה, זוקף שנ' ה' זוקף כפופים. בחייכון וביומיכון כורע. ובחיי דכל בית ישראל כורע, ובזמן זוקף. יתברך כורע. וישתבח זוקף. ויתעלה ויתהלל כורע. שמיה זוקף. שמיה רבא מברך כנגד גדלו לה' אתי וכו'. תתקבל כורע. ישראל זוקף. עושה שלום כורע לפניו. והוא יעשה לצד ימין, ועל כל ישראל לצד שמאל, ואמרו אמן כורע לפניו. יתגדל ויתקדש. על שם המקרא כמו שאמר הנביא והתגדלתי והתקדשתי ונודעתי לעיני גוים רבים וגו', ואנו מבקשים שיהא בעגלה מהרה. וימליך מלכותיה וגם ימלוך מלכותי' כמ' שאמ' הנביא והיה ה' למלך על כל הארץ, בימינו ובחיינו ובחיי דכל בית ישראל ובזמן קריב ואמרו אמן שיתקיים במהרה הדבר. יהא שמיה רבא מברך, כלומר שיתגדל ויתקדש שמו כאשר הבטיח הנביא, אז יהיה שמו הגדול מבורך לעולמים, שנ' כי אז אהפוך אל עמים שפה אחת לקרא כלם, בשם המיוחד שיברכוהו כולם בפה אחד, לא יפנו עוד אל רהבים ושטי כזב ויאמרו ברוך ה' לעולם אמן ואמן. כמו שדרשו רבותי' [דברים רבה ז' א'] העונה אמן בעולם הזה זוכה לענות אמן אף לעולם הבא. וזהו שיסדו לעלמי עלמיא. יתברך וישתבח מוסב לעיל לראש הקדיש, כשיתגדל ויתקדש שמו אז יתברך וישתבח שכל העולם יברכוהו וישבחוהו. לעילא מכל ברכתא ושירת' כלומר, שמו הגדול יהי' מבורך למעלה מכל הברכות והשירות והתושבחות והנחמות האמורות עכשיו בעולם. הנחמות, הם שאמרו הנביאים כמ' והיה ה' למלך על כל הארץ, וכמו והייתה לה' המלוכה, וכמ' כי לה' המלוכה עוד יותר מנחמות אילו שאמרו הנביאים יתגדל שמו ומלכותו. שמעתי תושבח' ונחמת' לפי שצריך תנחומי' על הצער הזה שהוא מצטער, כדאמ' פ"ק דברכות [ג' ע"א] שמעתי בת קול ואומ' ומנהמת אוי לי שחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי והגליתי את בניי לבין האומות, אמר אליהו לא שעה זה בלבד, אלא כשישראל נכנסין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ועוני' יהא שמיה רבא מבר', הקב"ה מנענע ראשו ואומ' אשרי למלך שמקלסין אות' בביתו כך, ואוי לאב שהגלה בניו, ואוי להם לבנים שגרמו עונותיה' שגלו מעל שולחן אביהם. משמו של רבי' שלמה. ועוד שמעתי מפני מה תקנו סדר קדיש בלשון ארמית, לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, ואפילו יקטרגו בשאר תפילה. ול"נ שאנשי כנסת הגדולה תקנו כסדר תפילה, ובבבל היו מדברים לשון ארמית, כדי שיבינו טף ונשים ועמי הארץ, ויענו יהא שמיה רבא בכל כחו, שיהו שומעין מפי חכמי' שהיו דורשין העונה אמן יהא שמיה רבא בכל כחו מובטח לו שהוא בן עולם הבא. וגם שיצאו הכל ידי חובת שבע ביום הללתיך, שהרי תקנו שבע קדיש ביום, ג' שחרית וד' ערבית. וגם לחזק לבם שיבינו שעתיד הק' להתגדל ולמלוך על כל. וא"ת למה שאר תפילה (אי) בלשון ארמית, כדי שיבינו הכל. משום דאמ' לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמית, ולא היו מחזקי' ידיו של שואל להכניס תפילתו לפני הק'. וכל התפילות ותחינות ובקשות לצורכיו, לפיכך לא תקנוהו בלשון ארמית, אבל [קדיש] אין בו אלא דברי שבח של הק' ולא צורכינו. והעיקר עד דאמירן בעלמ' ואמרו אמן. ומה שאמ' תתקבל צלותהון ויהא (שמיה) [שלמא] רבא, אפטרי דתפילה הוא שנפטר מן התפילה בכך, ואעפ"י שהיא בקשת צורכינו, אנו אומ' בלשו' ארמית אגב עיקר קדיש שהוא בלשו' ארמית, וכיון שהתחיל גומר, דעיקר צורכינו כבר ביקשנו בלשו' שמכירין בו.
נחזור לפרש טעמי קדיש לתת טעם על כל תיבה ותיבה. יתגדל ויתקדש, מפני מה תקנו עשרת הדברים, יתגדל ויתקדש יתברך וישתבח ויתפאר וכו', ומפני מה התחילו ביתגדל ולא ביתקדש או בשאר העשרה, מאחר שכולם בלשון שבח, ומפני מה הפסיקו בין יתגדל ובין יתברך, ולא תקנום ביחד. עכשיו אפרש על ראשון ראשון ועל אחרון עשרה דברים הם כנגד מאמרות שבהם נברא העולם [אבות פ"ה מ"א], ממנו אתה למד שעל המאמרות הוסד, דמשמע כן דאמרי' ביה בעלמא דברא כרעותיה. ומה עניין יתגדל למאמר ראשון, לפי שנאמר במאמר ראשון ויאמ' אלהי' יהי אור, ואור נקרא גדול, שנ' העם ההולכים בחושך ראו אור גדול, לפיכך תקנו כנגדו יתגדל, והק' באור גדול האיר לעולמו. ועו', שהתחילו ביתגדל משום המקרא שכתוב והתגדלתי והתקדשתי, ובפסוק זה יש י' תיבות. ויתקדש כנגד מאמר שיני, שבמאמר שני נאמר יהי רקיע בתוך המים, והמים קדשו שמו של הק' תחילה, ששמעו לו כשאמר להם יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד וגו', וקבלו גזירותיו. ועוד מצינו שהמים נקראו קדושים, שנ' [במדבר ה'] ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרש, לפיכך יתקדש שמו של הק' במים. מפני מה הפסיקו בין ב' לח' דברים, שיש מפורש באגדה שאילו עשרת הדברות כללותיה בעשרה מאמרות, וכשם שהיה הפסק בין שתי דברות ראשונות לח' דברות, כך הפסיקו בין שתי דברות הללו לח', לפי שב' דברות הראשונות מפי הגבורה שמענו וח' מפי משה [מכות כ"ד ע"א]. יתברך כנגד מאמר שלישי נאמ', שנ' יקוו המים, ובמים מצינו ברכה יפתח ה' לך את אוצרו הטוב כו' עד ולברך את מעשה ידיך, הרי יתברך שמו של הק' שנתן ברכ' מן המים. וישתבח כנגד מאמר רביעי, תוציא הארץ דשא עשב מזריע זרע. ומפירות שמוציאה הארץ נותני' שבח להק' על כל מין ומין, לפיכך ישבתח שמו מהן. ויתפאר כנגד דבור חמשי נאמ' יהי מאורות ברקיע השמי', ומצינו שעל המאורות נותני' לו פאר, מכל זה אתה למד מעניינו, שכן מצינו ועל המאורות שעשית יפארוך סלה. ועוד אנו אומ' בשבת בתפילה שמוסיפי' מעשה המאורות, כגון טובים מאורות שברא אלהינו וכו' עד פאר וכבוד נותני' לשמו, לפיכך יתפאר הק' מן המאורות. ויתרומם כנגד מאמר ששי ובו נאמ' ישרצו המים שרץ נפש חיה ועוף יעופף, ובעופות נאמ' הרמה שנ' כעת במרום תמריא. ואעפ"י שהעוף מרים עצמו, הק' מרום מהם, לפיכך נאמ' ויתרומם. ויתנשא כנגד מאמר שביעי תוציא הארץ נפש חיה למינ', מצינו שהק' לקח מן חיה ובהמה כגון שור אריה, ונשאם למעלה, והק' מתנשא על כולם. ויתהדר כנגד מאמר שמיני כתי' נעשה אדם, ומצינו באדם הראשון שהיה מהודר ביותר, שכך שנינו [ב"ב נ"ח ע"א] עקיבו של אדם הראשון היה מכהה גלגל חמה. ואעפ"י שאדם היה מהודר, הק' יתהדר מכולם. ויתעלה כנגד מאמ' תשיעי, ובו כתי' הנה נתתי לכם כל עשב וגו' וכתי' ומוראכם וחתכ' יהיה על כל חית הארץ. וכתי' ותחסריהו מעט מאלקים. ואעפ"י שעילהו הקב"ה לאדם הראשון, ונתן מוראו על כל מה שברא בעולמו, הק' נתעלה על הכל. ויתהלל כנגד מאמ' עשירי דכתי' ויאמר אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. ומצינו הילול באשה, דכתי' [משלי ל"א] יראת ה' תתהלל, והק' יתהלל על כולם. ועוד יש לפרש, מפני מה תקנו יהא שמיה רבא מברך ובאות' ענייה יש ז' תיבות, כנגד ב' מקראות ששניהן ז' תיבות, וגם שווין באותיות. ואילו הן, ראשון בראשית ברא, והשיני, ראשון לעשרת הדברות וידבר אלקי' את כל הדברים האלה לאמור, לומ' לך שאם לא קבלו ישראל את התורה לא נתקיים בעולם, שכן מצינו [פ"ח ע"א] שהתנה הקב"ה עם מעשה בראשית, והיינו דכתיב ארץ יראה ושקטה בתחילה יראה ולבסוף שקטה, וכתי' אנכי תכנתי עמודיה סלה, לפיכך עונין ומברכין כל הקהל. יהא שמיה רבא, על שקבלו ישראל התורה ונתקיים העולם. וזהו שנ' ברוח הקודש על ידי דוד שבע ביום הללתיך, כנגד ז"פ שאנו אומ' קדיש, ויהא שמיה ז"פ בכל יום. ותקנו ביהא שמיה רבא כ"ח אותיות, כנגד כ"ח אותיות שבבראשית ברא ובפסוק וידבר אלקים. האומר לעלם ולעלמי אינו אלא טועה שמוסיף ו' ולעלמי נודע הוא שאין להוסיף ולגרוע ממה שתקנו חכמים, שהרי אם תוסיף בכאן ו' של ולעלמי נמצאו כ"ט אותיות בענייה זו. אף הבבלי ר' שלמה הזהיר על זה ממה שיסד בסליחותו, שבח הלול מרותיך אין לשנות, שאין לשנות ולהוסיף ולגרוע ממה שטבעו לנו חכמים הראשונים ע"ה. ולפי שמצינו עשרת הדברות כלולות בעשרה מאמרות, וכשם שעשרה מאמרות אומ' אותו בעזרה בכל יום, כך תקנו חכמים לומר עשרת במקדש מעט, זכר למקדש. ומה שאין אנו אומ' עשרת בכל יום, לפי שאם יאמר י' הדברות אז יהיו פוקרים המינים, ויאמ' ודאי הדברות שהוא עיקר אומרים אותם [בכל יום] אבל כל התורה כולה טפילה להו, לפיכך התקינו שלא לאומרו [ברכות י"ב ע"א]. וגם עתה אפרש אותה תושבחתה ונחמתה נמצא באגדה ג' פעמים בכל יום מנחם הק', כשישראל אומרים הושיענו אלקי ישעינו, וכביכול אינו יכול להושיענו לפני הקץ. וכשישראל נכנסים בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ואומ' יהא שמיה רבא מנענע בראשו, לפיכך אנו אומ' אחר יהא שמיה רבא, ונחמת', כביכול לנחם הק'.
<h2>דף קל.</h2>
למנצח מזמור לדוד. יש מרבותנו שאומ' שאין לומר מזמור זה ביום המילה, לפי שיש בו הזכרת צרה, דכתיב יענך ה' ביום צרה, ובמילה כתיב שמחה, דכתי' ויעש אברהם משתה גדול. ומצינו באגדה שדורש גבי מילה, דכתב שש אנכי על אמר(ו)תיך, ונדרש על המילה שנתנה באמירה, כדכתי' ויאמר אלקים אל אברהם ואתה את בריתי תשמור. אבל הר"ר שמואל בה"ר ברוך אמ' לי שיש לאומרו, וכן נוהגים בבאבינבורק לאומרו ביום המילה. וטעמו של מורי, לפי שיש בו יענך ה' ביום צרה, יום צרה הוא לולד ולאמו, אשר לא נתרפאת עדיין מחבלי יולדה, וגם הנער לא נתרפא מן המילה, לכך ראוי לאומ' לבקש רחמים על הנער ועל אמו. ומנהג יפה לאומרו, שהרי כל המזמור מוכיח, דכתיב בו ועולתך ידשנה סלה. שנינו באגדה [פדר"א פכ"ט] המל את בנו כאילו הקריב קרבן על גבי המזבח ומתכפר לו על כל עונותיו. וכן כתי' בו כל מנחתך. תוספת.
<h2>דף קנ:</h2>
ומי שצריך לעשות מלאכה במוצאי שבת קודם שיתפלל צריך לברך עליה בתחילה המבדיל בין קודש לחול, ואחר כך עושה מלאכה, דקאמ' רבי אלעזר בן אנטיגנוס משום ר' אליעזר בר' ינאי אסור לאדם שיעשה חפציו קודם שיבדיל. וכי מברכין מזכיר אזכרת השם ומלאכת שמים, בד"א קודם שיתפלל אבל לאחר שיתפלל כיון שהבדיל בתפילה שוב אין צריך לברך קודם מלאכה, אע"ג שהבדיל על הכוס.
